אפס הפרדה- סיפור אישי

הי לכולן, ברוכות הבאות!! את הפוסט הראשון בבלוג שלי אני רוצה לכתוב על 0 הפרדה, תודה לאליענה ורוני בארי ורעות סגל שהגיעו למושג הזה ומנהלות קבוצה מדהימה המספקת מידע מקיף על הנושא. בפוסט הזה אין עומס מידע, באמת הבסיס ההכרחי, כאן אני רוצה לשתף אתכן בחוויה אישית.

אפס הפרדה זה בעצם להישאר צמודות לתינוקת שלנו אחרי הלידה, בלי לבלות אף רגע בלעדיה, זה קצת להתחיל מהסוף אבל אני רוצה לספר על זה כי זה חשוב לנו כחברה, כהורים אבל בעיקר לתינוקות שלנו שמצפות לכך באופן טבעי..

הנהלים עד עכשיו ברוב בתי החולים הם- האמא האבא והמלווים נשארים עם התינוקת מייד אחרי הלידה לזמן של שעה עד שעתיים ואז התינוקת במקרה הטוב מופרדת מאמא שלה והולכת עם אביה לתינוקיה לבדיקות וחיסונים. במקרה הפחות טוב היא מגיעה לשם לבד ונשארת שם כל זמן בין שעתיים לשמונה שעות, שעות שהיא תשכב מתחת לגרילר כי היא צריכה לשמור על חום גוף ואמא שלה רחוקה, שעות שהיא תשמע קולות לא מוכרים, ריחות לא נעימים תיחשף לאורות פלורסנט קרים, תבכה תישן ובעיקר תהיה רחוקה מכל מה שהיא מכירה יודעת וצריכה.

הקרבה לתינוקת שלך כל כך חשובה מכל כך הרבה סיבות כמו היכולת של הגוף שלך להתאושש מהלידה ולהחלים בצורה יותר טובה, היכולת שלך להניק יותר בקלות, היכולת של התינוקת שלך להסתגל לעולם בצורה רכה ונעימה, אפס הפרדה תעזור לכן להכיר אחת את השנייה, להתרגל.

אבל אני רוצה לשתף אותך בחוויה אישית שלי, חוויה שטלטלה אותי ויכולה אולי לשפוך קצת אור על הכמה שעות האלה בתינוקיה. כשלמדתי להיות מדריכת הכנה ללידה בבאר שבע 2006 היה לנו יום סיור בחדרי הלידה של בית החולים סורוקה. בית החולים שאני עצמי נולדתי בו... הגענו ומיילדת בשם איריס רז הובילה אותנו בין חדרי הלידה, הסבירה את המסלול והטיפול שכל יולדת מקבלת. ראינו את חדרי ההתאוששות שבזמנו היו בחדר אחר ולא בחדר הלידה ולבסוף המשכנו לתינוקיה ולמחלקת היולדות.

כשהגענו לתינוקיה חוויתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי התקף חרדה- קושי בנשימה, הזעה, בחילה וסחרחורת, הלכתי לצד והתחלתי לבכות, בכיתי כמה דקות, שתפתי פנים והצטרפתי לבנות שלא הבינו מה קרה לי ואמרו לי שאני חיוורת. היה לי ברור שהמקום הזה עשה לי משהו, חשבתי על הילדים שלי, אולי זו ההבנה שהם היו בתינוקיה של הר צופים וקפלן? השארתי את זה פתוח אבל ידעתי שאם יהיו לי עוד ילדים הם לא יהיו כאן.

כמה שנים לאחר מכן פגשתי את מיילדת הבית שיין ברגנר וסיפרתי לה את הסיפור שלי, על הלימודים ועל התקף החרדה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על זיכרון תאי, זיכרון שהגוף שלנו שומר עוד לפני שאנחנו לומדים לזכור עם השפה והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו. זיכרון שמלווה שמשפיע על הרגשות הלא מודעים שלנו. כמובן שהבנתי שהגוף שלי זכר את אותה התינוקייה שאני שהיתי בה הרחק מאימי 24 שנים מוקדם יותר, הוא זכר ונכנס לסטרס ופעל מהר כדי להוציא אותי משם כי הוא לא רצה לחוות את זה שוב, הגוף שלי צעק לי שזה לא מקום בטוח.

כשילדתי את ביתי השלישית בבית חולים סורוקה לא ידעו מה זה אפס הפרדה ונאלצתי לישון בתינוקיה על כורסת הנקה כשאני מנסה לנוח ולהתאושש מהלידה הארוכה שהייתה לי, הרגשתי שהייתי שם בשבילה זה היה טוב בשביל שתינו. את הילדה הרביעית שלי שילדתי בבית השארתי צמוד צמוד אלי ולבית החולים הגעתי אחרי 15 שעות בהן נחתי, אכלי ישנתי והייתי חזקה. עמדתי שעה וחצי ותינוקיה עם הקטנה על הידיים, ראיתי תינוקת שבוכה במשך שעה וחצי ואחות שאין לה זמן לגשת, ראיתי רופא שבודק תינוקות כשהן לבד... לבד למרות שזו זכותנו וחובתנו ללוות אותם לבדיקה רפואית, ראיתי מערכת שלא יכולה ולא צריכה להכיל טיפול כזה אינטנסיבי בתינוקות.

אז לפני שאתן מגיעות לחדר לידה, לפני שאתן הופכות לאמהות ואבות תיקחו לעצמכן את הזמן לקרוא חומרים על אפס הפרדה, להשכיל, להרגיש אם זה נכון בשבילכן. אתן יכולות להתייעץ בקבוצה הזכות שלכם להיות ביחד מרגע הלידה, כי גם האבא לא צריך להיקרע בין האישה שלו לבין התינוקת. זה הזמן שלכם ביחד להכיר, לאהוב, לדאוג.

היה לכן ניסיון עם זיכרון תאי? הצלחת להישאר באפס הפרדה אחרי הלידה? אשמח אם תכתבי בתגובות.

שתהיה לכן לידה יפה אוהבת ובריאה

מיכל